הבית שקט. לוקח לך זמן להבין מה קורה. אתה לא שומע את הרחוב. אתה לא שומע את המקרר עובד. אתה לא שומע את זמזום הנורות, את תקתוק הציפורים. כשאתה הולך במסדרון, אתה לא שומע את קול צעדיך, וכשאתה פוגש את הלנה במטבח, בהתחלה אתה גם לא שומע אותה. הלב שלך דופק באוזנייך כל כך חזק שאתה כמעט צועק. כשהיא מדברת, אתה שומע אותה "חוקי המקום משתנים" "למה?" "אני לא יודעת" היא מושכת בכתפיה, אבל היא נראית מודאגת אתה מכין קפה. הקומקום עובד, ולקפה יש טעם של קפה. האם זו מציאות, או פשוט הדמייה מאוד טובה שלה?
הלנה נראית עייפה. שניכם עייפים, אבל היא גם נראית עייפה. עייפות כזו עד לעצמות, עד לנשמה
"זו הייתה טעות" היא מודה לבסוף "לא הייתי צריכה להזמין אותו לכאן." "הוא מבריק" אתה מזכיר לה "והוא ראה דברים שעזרו לנו מאוד. אנחנו יודעים לחפש אחר התבונה, אחר הגשר בין לוקי ללוקי - הספירות השמימיות של תלמי ואריסטו, הקליפות של לוריא, העולמות התלויים מהעץ של הנורדים... כל עולם מטיל את האור שלו על העולמות שמתחתיו, ואנחנו רק צריכים ללמוד לפתוח את העיניים לאור הזה, ולהשתמש בו. הצלחנו לעשות דברים נפלאים מאז" אתה מחווה בראש לכיוון הקומה השנייה, לכיוון המפה, והקווים ההולכים וממלאים אותה "אני לא מתווכחת עם זה. אתה לא טועה. גם הוא לא טועה. אני פשוט חוששת... מאוד, מאוד חוששת..." היא מביטה בך ישירות ולרגע אתה מבין שהיא לא חוששת לעצמה היא חוששת לך, לאחרים, ל... מה בעצם?
"הוא מסוכן, פרופסור. הוא משך יותר מדי, הוא סובל מבישין יותר מדי, הוא הרג אנשים, אני בטוחה בזה, ומי יודע מה עוד, וכל זה בשביל מה? לא בשביל המודל היפהפה שהוא עוזר לנו לבנות, לא בשביל זה; בזה אני בטוחה, יותר מכל דבר אחר, בזה אני בטוחה - הוא משקר לנו פרופסור. הוא לא נותן לנו לראות את האמת."
מבטך נודד בזמן שהיא מדברת. אתה מביט מעבר לכתפה, אל הפתח למסדרון. הבית שקט, לא שמעת את צעדיו על השטיח, לא שמעת אותו מתקרב אליכם, עומד מעליכם, שומע אתכם מדברים, מביט בכם ללא אומר...