אתם מתקרבים אל גבה של הלנה. הנוכחות שלכם, האור שלכם, המגע שלכם, החום שלכם ממיס אותה...
האפור מתבהר. אתה רואה זכרון של מישהו אחר, אתה לא יודע איך. מה היא היכולת הזו, ומאיפה היא מגיעה?
אתה חש את נשימתו של מרקוביץ על פניך (לא פניך, פניה של הלנה) הנשימה שלו מסריחה, כמו הסירחון של פח, ריק ושטוף, אבל שכתמי מיץ הזבל לא נמחים ממנו אף פעם הוא מגחך. אתה שונאת את הגיחוך הזה "מה את רוצה, אור קטן?" הוא לא קורא לך בשמך אף פעם. הוא לא אומר הלנה. את לא יודעת למה. "אני רוצה את האמת!" את מושיטה את היד אל הספרון הקטן שהוא תמיד כותב בו, והוא מזיז אותו מהר מעבר להישג ידך "סיפרתי לכם את האמת" הוא מחייך, מלגלג "לא נכון!" את מרגישה את החום עולה בלחיים, מבוכה וזעם, מבוכה על כך שאת מאשימה אותו בשקר בלי שיהיו לך הוכחות, זעם על כך שהוא לא טורח אפילו להסתיר שאת צודקת "לא נכנסת לפרדס כדי לדעת את התשובות לשאלות שמעניינות אותי או את הפרופסור; נכנסת לפרדס כדי לגלות מה שמעניין אותך, אז, מה זה היה?" הוא כמעט צוחק "אין לך מושג אפילו מה את רוצה לדעת... את דורשת תשובות בלי לדעת מה היו השאלות, ואת יודע מה הכי גרוע? גם אם אספר לך מה ראיתי, מה למדתי, זה לא יעזור. אין לך את היכולת להבין על מה אני מדבר, את לא ראית מה שאני ראיתי, לא עשיתי מה שאני עשיתי" הטון שלו עולה, הוא מתחמם בעצמו, ולרגע את (לא את, הלנה, לא אתה, הלנה) מפחדת, אבל רק לרגע, כי הוא בשליטה, הוא לא מאיים עליך, הוא לא מסוכן, נכון? "היה לך את הסכין. יכולת לעשות מה שאני עשיתי. סירבת. הקרבת כל דבר אחר, אבל את זה את לא מוכנה לעשות." את מנענעת בראשך "אין לי מושג על מה אתה מדבר. אתה לא יודע מה עשיתי ומה לא עשיתי." הוא מקיש באצבעו על צד הראש "או, אני יודע בדיוק מה עשית ומה לא, בובה; אני יכול לראות מה עשית ומה לא." הוא צוחק בקול רם עכשיו, ומתרחק ממך...