אתה מוקף באפור
הקיר משמאל מתבהר. נהייה יותר ויותר לבן.
מתבהר ומתבהר
יותר ויותר חזק
עד שהוא בוהק כל כך שזה כואב בעיניים
ואז צורות מתממשות מתוך האור
אתה מביט מתוך העיניים שלך, פותח את הדלת הקדמית
הרצפה של המבואה נקייה
לפני כמה ימים היה כאן המנקה וסידר חלק מהבית
למרות שהוא היה הרבה יותר נקי ומסודר ממה שבית כזה גדול שלא גרו בו כמה שנים אמור להיות
להיות במקום כל כך גדול, כל כך מחובר למציאות סביבו, זה קצת מדגדג
בתוך האפור אתה נזכר בדגדוג וקצת מתגעגע אליו
זה היה שונה משאר תל-אביב
האוויר של תל אביב מסריח מפיח, הרחובות מלאים באנשים גסי רוח והרעש בלתי נסבל בתוך הבית, זה הרגיש קצת כמו ירושלים: האוויר נקי, המרחב גדול, שקט ונעים
התחושה שעולה בך היא כמו התחושה בתחילת סמסטר, או כשמתחילים לעבוד על מאמר: החומר האקדמי ערוך מולך, בקדמת המוח שלך, כמו כלי עבודה מסודרים בסדר מופתי על שולחן עבודה הבית פרוש לפניך, ההיסטוריה שלו ידועה לך, התכונות שלו מדגדגות בקצות אצבעותיך, מחכות שתחשוף את סודותיו...
אתה מסתובב בקומה הראשונה, ורגליך לוקחות אותך לדלת של חדר העבודה של הלנה; אתה חווה מעין דז'ה וו הפוך, כי זה עדיין לא חדר העבודה של הלנה. זה שלוש שנים לפני שהיא מגיעה לבית בכלל. על הקיר תלוי שטיח לבן. על השטיח יש חייל של שחמט, זהוב על רקע לבן. אתה עומד ומביט בחייל. יש תחושה קלה של אופוריה; תולדה של שנה של מחקר מאומץ, השגת פרטי קשר עם החברים שלהם, אנשי הקשר שלהם, האויבים שלהם, ראיונות והשגת טובות שהביאו אותך לכאן לשטיח הזה, הפרי המפואר והעשיר של מה שהרוזנברגים עשו במשך 18 שנה...